בתערוכה "תולדות" מציגים אלי בר-אדון וגל בר-אדון, אב ובנו, עבודות ציור ומיצב, השואבות את השראתן מיצירתו של הסב, אברהם אשר בר-אדון, יליד ירושלים, נצר למשפחה ספרדית מדורי דורות, שישבה בין חומות העיר.

א.א. בר-אדון, בן המחזור הראשון של בית המדרש לאמנות ולמלאכות-אמנות "בצלאל", מתלמידיו של בוריס שץ מייסד בית הספר, עסק ברישום מתווים ובעיצוב שטיחי בצלאל לצד יעקב קנטרוביץ, שמואל בן-דוד וזאב רבן.

לימים הקים א.א. בר-אדון את המחלקה למלאכת דמשק, שהתמחתה ביצירות פיליגרין, ריקוע נחושת ושיבוץ כסף וזהב. את דגמי השטיחים עיצב בהשראת חפצי יודאיקה, החי והצומח של ארץ ישראל, מוטיבים אדריכליים, ממצאים ארכיאולוגיים והשפעות אמנותיות ממזרח וממערב, ועל תשתית זו התעצבה שפתו החזותית.

אלי בר-אדון, נכדו של אברהם אשר, מציג בתערוכה את סדרת העבודות שטיחי בצלאל, המתייחסות לשטיחים שנארגו על פי מתווים וציורים של סבו. לאחר שהוצגו בתערוכות ובמוזיאונים שונים בארץ וברחבי העולם, נרכשו על ידי אספנים, אבדו או התכלו, נותרו כיום רק שטיחים ספורים פרי יצירתו של הסב (חלקם שמורים באוסף מוזיאון ישראל בירושלים וכן באוספים פרטיים ומוזיאליים נוספים).

מתוך רצון לאסוף אליו את הזיכרונות ולשמר את מורשת הסב, שאותו לא זכה להכיר, החל אלי לחקור את השטיחים ולציירם. כיוון שעבודות האמנים השונים היו חתומות בחותמת בית המלאכה של בצלאל, ללא ציון שם האמן, עלה הצורך לזהות את יצירותיו של אברהם אשר בר-אדון. עבודת החקר נסמכה על תיעוד, שאיתר במוזיאונים ובאוספים שונים, על תצלומי העבודות ועל תצלומים של הסב עמהן, וכן על מוטיבים אופייניים לציוריו, ביניהם: דקל, צבי, פריטי יודאיקה ומקומות קדושים (כגון קבר רחל), לצד קשתות, כיפות ואדריכלות איסלמית.

אלי בר-אדון מצייר את שטיחי בצלאל באופן נאמן למקור על פי תצלומים שמצא. במקרים שבהם המקור הוא תצלום שחור-לבן, הוא מתיר לעצמו חופש פעולה ונגיעה אישית. בסדרת עבודות על לוחות עץ ממוחזרים מצוירים קבר רחל, צלחת מעוטרת בעבודת דמשק, עיטור של דגם גיאומטרי וחותמת המשפחה – בר-אדון. את הדימויים הוא מחלץ ומבודד מתוך דגמי השטיחים, מגדיל או מקטין וממקם אותם על הלוח בסדר היררכי משתנה, המוליד יצירה חדשה. אלי, שגדל מוקף בחפצי בצלאל מעשי ידי הסב ובספרייה עשירה, מביא עולם קסום זה אל ציוריו. לצד שטיחי בצלאל הוא מצייר גם שטיחים אישיים משלו, ובין השיטין אורג זיכרונות ילדות של נופי פנים וחוץ. שטיח ילדותו שימש מקור השראה לציור גדול ממדים, המוצג בתערוכה: מעין מרבד זיכרון או משטח פעולה, שעליו רקם סיפורים, המציא משחקים ויצר עולם בזעיר אנפין, הנע בין דמיון ומציאות. בשטיחים המצוירים, המעוטרים בדגמים גיאומטריים מזרחיים, הוא מטמיע דימויים המשמשים כחתימת ידו, כבחידת ציורים. ראשי זאבים טורפים, המסמנים את שמו המלא –אלחנן זאב; רובים וצלליות של מסוקים חגים, המהדהדים את משחקי המלחמה ואת כוחות הצבא, שאותם נהג להסיג על השטיח בילדותו. בציורי שטיחים, המזכירים שטיחי תפילה, הוא מטליא יחדיו נופי יישוב באופק, המסומנים בקווי מתאר של צריחי מסגד. נופי כפרים ערביים נטווים בין עיטורים צמחיים וערבסקות, מבצבצים בין הדגמים השונים או מצוירים בשולי השטיחים. 

​